אודות
שמי אריה קלטמן, אם תרצו להכיר אותי ומה שהביא את המהות של מה שאני עושה להיכן שהיא היום, אתם מוזמנים לקרוא עד הסוף. אתחיל במספר פרטים שאינם סיפור חיי אלא יותר כותרות פורמאליות אודותי :
- מלמד תקשורת וקירבה בין הורים לילדים מבוגרים ומתבגרים .
- מורה אישי, מטפל, מאמן, מנחה קבוצות ומרצה בתחומי יחסים במשפחה והתפתחות לצמיחה אישית לאיזון גוף – נפש.
- בוגר לימודי פסיכותרפיה הוליסטית, טרילותרפיה, שיטת לוסקי, NLP, נשימה , אסטרולוגיה-נומרולוגיה, שיקום אנרגטי, יוגה צחוק.
- מוסמך למדעים בהנדסת תעשיה וניהול-B.Sc . הטכניון- המכון הטכנולוגי לישראל.
- תואר שני במנהל עסקים למנהלים-EXECUTIVE M.B.A.. אוניברסיטת ת"א.
- יועץ מוסמך ל- CTT בתחום תרבות ארגונית על בסיס ערכים ו-7 דרגות מודעות ע"י מכון לערכים של ריצ'רד בארט בארה"ב –(CTT -Certified Cultural Transformation Tools Consultant By “Berrett Values center”)
- בעבר תפקידים ניהולים שונים במכירות, שיווק,ניהול מפעל וחברה.
וכאן מתחיל סיפור חיי:
נשוי לרחל, אב לארבע בנות, בן לקלרה תבדל לחיים ארוכים ואח לשרה. לקינוח סב לארבע נכדים ושני חתנים.
לפני בערך תשע שנים הייתה לי תובנה- הייתי מוקף ב- בשבע נשים. אישה אימא, אחות ו-ארבע בנות. הבנתי כי – כל חיי עד לנקודת זמן זאת, שלטה בי רוב הזמן "המהות הגברית" (זאת מהות עליה אחראית האונה השמאלית במוח שלנו השייכת לתפקודים גבריים: עשייה, החלטות, משימות, נחישות, הסתכלות של "שחור ולבן", נכון ולא נכון, תנועה "קווית" של התחלה וסוף..). הבנתי שאני מתבקש להביא לידי ביטוי את "המהות הנשית" שלי (שעליה אחראית האונה הימנית במוח שלנו: הקשבה, הכלה, יצירתיות, אהבה, תנועה יותר עגולה מאשר "קווית"…)- בפרשנות של הקול הפנימי שלי זה מה ששבע הנשים שסבבו אותי שיקפו לי.
נולדתי בקרית ים, על שפת הים בין חיפה לעכו. קראו לזה "מעברה". מי שלא יודע זו קבוצת צריפים, חמים בקיץ וקרים בחורף. השירותים היו פחונים שמוקמו בין הצריפים, ובתוכם בורות סיד. הורים שעבדו קשה, מתפרנסים מעבודה פיסית מאומצת.
אימא שלי, שחייה היו דאגה "סביב השעון" לאחותי ולי, התמידה:" אתה צריך להיות רופא, עו"ד או מהנדס. תתקדם. אל תהיה כמונו. לנו החיים לא איפשרו השכלה. אתה צריך מקצוע. אתה צריך להתחתן. אתה צריך…, אתה חייב…" – המון אמביציה והשגיות. קולה מהדהד גם כיום אומרת את אותו הדבר לבנות שלי וזה לא נגמר. היא אומרת לי להגיד להם את אמונותיה, וכך עשיתי שנים רבות, מבלי להרגיש, גם אני.
בדיעבד הבנתי שאכן דחפו אותי קדימה, אבל שמשהו גם היה חסר. שהייתי מביא ציונים מבית הספר, אמרו לי שאני יכול יותר. הייתי מביא ציון 7 אמרו אתה יכול 8, הייתי מביא 8 אמרו אתה יכול 9. כילד הבנתי באופן לא מודע מה מצפים ממני, ועשיתי כל מאמץ לעמוד בזה. הרבה הערכה של הסביבה הייתה קשורה לתוצאה שהבאתי ולא למי ש"אני" , וכך המשכתי לרדוף אחרי התוצאות כדי לקבל את הערך העצמי שלי ובעקבותיו את הביטחון שלי. לכן תמיד הייתי חייב להצטיין, בתור ספורטאי, בתנועת הנוער, בביה"ס התיכון כיו"ר מועצת תלמידים, בצבא כחניך בקורסים שונים. כך גדלתי. "להיות בסדר".
אבא שלי היה הדמות היותר רכה בבית. הוא לא דיבר הרבה, אבל היה בשבילי. הוא היה האבא היחיד שליווה לכל מקום את קבוצת הכדורסל בה השתתפתי , ובגיל ההתבגרות שיחק איתי ועם החברים שלי פוקר על גפרורים. אימא שלי נתנה את אהבתה דרך מסירות אין קץ לי ולאחותי, משכימה בחמש בבוקר להספיק לפני עבודת הפרנסה ב'צרכניה'(כך קראו לסופרמרקט בה עשתה כל עבודה פיסית ועד קופאית) להביא לי לחמנייה טרייה מהקיוסק בשכונה, כוס קקאו עם ההשכמה או דייסה ושקית אוכל לביה"ס. להספיק לסיים לבשל לארוחת הצהריים שתהיה שנחזור מביה"ס. היא הייתה שם כל הזמן עבורנו כמו אבא שלי, אבל חיבוק מצידה לא היה שם. ככה גדלה גם היא בסערת מלחמת העולם השנייה. היא התייתמה מאביה בגיל צעיר ושרדה תקופה קשה ברעב ללחם וחיים. אני מודה להוריי על מי שהיו בשבילנו ביחד עם מודעות וביטוי לרגשותיי על מה שהיה חסר.
בתיכון למדתי במגמה ריאלית, והשתתפתי בפעילויות של תנועות נוער, מחנות קיץ, ספורט והרבה שובבות. היה נפלא.
בצבא הכרתי את רחל אשתי, חברת גרעין לקיבוץ יפתח, לשם הלכנו לגור יחדיו ובו אני גר עד היום. מיד אחרי הצבא הלכתי ללמוד בטכניון, תואר ראשון בהנדסת תעשיה וניהול. כבר בכיתה ח' הסתכלתי למרומי הכרמל וידעתי כחלק מהמטרות שהציבו לי שאלמד בטכניון- בית חרושת מס' 1 בארץ "לייצור מהנדסים". בדיעבד, בהמשך לתפנית באמצע חיי , הבנתי שהבחירה בלימודים אלו הייתה בכדי למלא את ציפיות הורי והחברה בכלל. אחרי הלימודים המשכתי "לפי הספר" בריצה קדימה. עבדתי בתפקידים רבים, כולל ריכוז משק (ניהול כלכלי של הקיבוץ), עבדתי במפעל כמנהל ייצוא, הייתי בשליחות בחו"ל עם המשפחה, שם הקמתי חברת שיווק עבור המפעל ומנכ"ל חברה. בנוסף, למדתי לתואר שני MBA באוניברסיטת ת"א, כדי להוסיף את התעודות הנדרשות לתיק הציפיות שלי מעצמי, על פי צו הירושה שקיבלתי מאימי.
——–
במהלך השנים הרגשתי שמשהו חסר. משהו לא שלם. במילים פשוטות, לא הייתי מאושר. זה התחיל שהתחתנתי צעיר יחסית, בן 21 , ומאז הייתי בריצה… לימודים, ילדים, משימות. עד שיום אחד נחנקתי מהכל. לקראת אמצע החיים, הרגשתי מחנק מהזוגיות, מהעבודה, מהקיבוץ בו הייתי חבר, לא היה לי חופש ביחסים שלי עם הבת הבכורה, עם אימי וגם עם אחותי. הייתי במאבקים עם לא מעט אנשים בחברה בה חייתי ובעבודה בפרט. זה היה המצב בגיל 44 – הייתי עייף מהחיים.
אני לא פסימי מטבעי, והיו הרבה תקופות ורגעים מרגשים בחיי, של משפחה ועשייה, ועוד הרבה סיפורים טובים. עם זאת, בשנות ה- 40 לחיי מבחוץ הכול נראה טוב, אבל בפנים היה משהו חסר, ולא ידעתי מה. ידעתי היכן לא טוב, אבל לא ידעתי שאפשר לשאול שאלות כמו: האם אפשר אחרת? מה אני רוצה באמת? ובטח לא ידעתי איך לצאת מהמחנק?
נמשלתי לדג במים . האם דג שנמצא במים יודע שהוא במים? לא! בשבילו זה כל העולם. גם אני לא ידעתי שיש עולם מחוץ למים. לא ידעתי שמחוץ למים שלי יש עולם גדול ורחב. הייתי כמו עכבר מסומם שרץ בתוך קופסה סגורה "מקיר לקיר" ממשימה למשימה, ובעיקר בתוך מבוך הראש שלי.
בוקר אחד התעוררתי. התעוררתי תרתי משמע. פברואר 96', הייתי בתאילנד עם המשפחה. בשליחות עסקית בה הקמתי חברת שיווק עבור חברה מצליחה שהקיבוץ היה שותף בה. אחרי בקרים אינסופיים של יקיצה מוקדמת לפני השעון המעורר, בריצה ועשייה להוכיח לאחרים ולעצמי, גוף פיסי כואב ונפש עייפה, הרגשתי ייאוש מהריצה האינסופית לקו מטרה שלא נגמר. באותו בוקר היה לי "בום!", סוג של "ערות", שאם אני ממשיך כך – אני מת! פשוט מת! זה היה בהיר. ללא מחשבה. זאת הייתה האמת. זה היה מבפנים, קרוב, ברור, חזק. ידעתי שזהו. קיבלתי את מתנת יום ההולדת 44.
לקח לי עוד שלוש שנים להתחיל את "המסע" לחלק השני של חיי – "הדרך". לפעמים בדרך עלתה בי המחשבה "למה הייתי צריך לעשות כל דבר בדרך הארוכה ביותר?". לימים הבנתי שכל מה שעשיתי היה נכון. בזכות זה הגעתי להיכן שהגעתי היום, זה היה ה'סולם' החדש "לצאת מהקופסה". שחזרתי מתאילנד לארץ בסוף 96' הלכתי לחפש תשובה אצל אסטרולוגים, אנשי קבלה ועוד. הם היו בסדר, אבל כנראה שאני עדיין לא הייתי מוכן. רק בשלוש שנים לאחר מכן, מצאתי קורס מודעות אישית של סוף שבוע, בו נפלו הרבה 'אסימונים', וזה היה תחילתו של תהליך לחלק השני של חיי.
כך מצאתי את עצמי מודה בסיפורים שהמצאתי, מודה בפחדים, בקושי לבטא את רגשותיי, מודה בפחד מכישלון, מפסיק לרצות אחרים ולעמוד בציפיות החברתיות כדי לקבל אישור שאני טוב. פתאום ראיתי את מערכות היחסים שלי עם הורי, ואיך התעצבה דמותי להיות מי שאני על פי חייהם והסביבה בה גדלתי – "לטוב ולרע".
_____
הסכמתי להיות אני. התחלתי לדבר עם עצמי. הלכתי נגד כל הסיכויים, והתחלתי מאפס.
זה לא היה פשוט בכלל. זה לקח שלוש שנים, בהם הייתי בלימוד אישי אינטנסיבי על עצמי ובמסע לתוכי. תוך כדי התהליך, המשכתי ניהול חיי משפחה ועבודה רגילים. האגו עדיין נאבק להחזיק בעולם הישן. חזרתי לנהל מפעל ולהוביל תהליכי שינוי בקיבוץ בוא חייתי.
אבל…הדג יצא מהאקווריום, העכבר מהקופסא. בום!
בתקופה זאת התחלתי לעבוד על עצמי ובעיקר, דרך מערכות היחסים סביבי. קיבלתי החלטה שאני לא מוותר על אימא שלי במובן של שיחות הסרק הקצרות בהן היא "יורדת" לחיי, ואני צריך להתאפק עד שאני מתפוצץ. רציתי חזון אחר עבור מערכת היחסים שלנו. הבנתי שעד שלא אשלים ("שלום") את מערכת היחסים שלי עם הורי, לא יהיה לי שלום עם עצמי, ובשאר מערכות היחסים החשובות בחיי.
שלא תהיה אי ההבנה, אימי היא האדם שנתן לי את האנרגיה לנוע קדימה ביום לידתי. היא מלאת אהבה, שאמנם באה לידי ביטוי בדאגה לוחצת, אבל כל חייה הם דאגה למשפחתה. (זה אירוני, אבל נדמה לי שאני דומה לה והיא 'הצליחה' להטביע בי את הדאגה) עם זאת, יש בחייה מחנק שנובע מסיפורה האישי, ומפחדיה וקשייה, אשר חוותה בילדותה הקשה ובהישרדותה במלחמת העולם השנייה שאחריה עלתה מאירופה לארץ, ואני הבנתי שאני לא רוצה לשלם בחיי את המחיר של ילדותה.
יום אחד כשהגיעה לגיל 77, קיימתי איתה פגישה משמעותית בעקבות כך ש"ירדה" עלי ועל דרכי החדשה. היא פחדה ממה שאני עושה, וממש לא הייתה חריגה בעניין. כמוה, הרבה חברים ומכרים שלי חשבו ש"התחרפנתי", ש"ירדתי מהפסים", שנעשיתי רוחני כזה. אמרתי לאימי: "אני אוהב אותך, אבל לא חתמתי שיצאתי מהרחם שלך לא חתמתי שאעשה מה שאת רוצה או יעמוד בציפיות שלך. אני הולך לעשות את מה שאני רוצה". הייתי אז בן 52 .
לכולנו יש ילד קטן בפנים, אנחנו מבחינים בו בעיקר שאנחנו לא במיטבנו, כועסים או עצובים, מגיבים בפראות או מתכנסים פנימה. היום אני סבלני אליה בהרבה פחות מאמץ, ואנחנו קרובים יותר מאשר היינו רוב חיינו. אני בהבנה וקבלה עמוקה של חרדתה, אני מתאמן איתה על חיבוקים, על כך שתאמר לי בצחוקים "אני אוהבת אותך" , והיא אפילו התחילה פה ושם לפרגן לי. כייף לנו ביחד ויש אינטימיות בתקשורת בינינו.
יש עוד הרבה יחסים משמעותיים שעבדתי עליהם. "ניקיתי את האורוות" בזוגיות, עם אחותי, עם בתי הבכורה וגם עם אחרים. יש הרבה מה לספר אבל נעצור כאן בינתיים. החיים לא מושלמים, וזוהי עבודת תקשורת מתמשכת, שקוצרת את פירותיה ונעשית טבעית ופשוטה עם הזמן.
במהלך תקופה זאת עברתי צומת קשה. יצאתי מחוץ לקיבוץ, לעסק פרטי עם חבר ילדות. זה היה שיעור לא פשוט, העסק לא היה יכול להצליח, וכשהבנתי זאת כבר לא יכולתי לצאת מהעסק עקב מחלת הסרטן של חברי. הייתי במצוקה, אבל עדיין הייתי בעולם ישן, מניעים ובחירות שבחרו בי. הרבה כאב ופחד מן העבר ומן העתיד. לוויתי את חברי עד שעותיו האחרונות בהוספיס, ושבוע אחרי מותו עליתי על מטוס בדרך לאי ביון, למרכז רוחני, והתנתקתי ל-3 חודשים מהזמן. חוויתי התעוררות של אין זמן.
תוך כדי התהליך שאלתי את עצמי בגיל 51: "מה אני רוצה לעשות?". הבנתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים, וללמד את מה שלימדו אותי. ידעתי שזה הדבר! כמה שנים לפני כן יצאתי באופן מקרי וכפוי לשנה של עבודה בחינוך עם מתבגרים, וזאת הייתה שנה מאושרת מאוד. בדיעבד הבנתי שזה לא מקרי. החלטתי ללכת אחרי הקול פנימי, של מה שאני רוצה. הקול היה חזק ממני. ביום הולדת 52, באותו יום ממש, נרשמתי ללימודי פסיכותרפיה הוליסטית, הנחיית קבוצות ועוד, והתחלתי 3 שנות לימודים. אל תגידו לעולם שזה מאוחר מדי, גם רבי עקיבא עשה זאת בגיל 40.
כך,בגיל 52 יצאתי ללמוד מקצוע תוך כדי התמודדות עם דאגות פרנסה. הייתי חבר קיבוץ, עם תעודות לימודים ועשייה, אך ללא חסכונות. הייתי קם בבוקר עם כאבי בטן מפחד מהעתיד. היה קשה. לא ידעתי מה יהיה ואיך נתפרנס. אבל לאחר שחיפשתי קרוב ל- 30 שנה, ומצאתי את הייעוד שלי, להיות מורה, מאמן, מנחה לעבור את מה שעברתי וללמד את מי שיגיע מניסיוני ומהחכמה שאינה שלי – הגעתי סוף כל סוף לשקט פנימי. זה "זה".
במקביל ולאחר לימודי, עזבתי את עולמי הישן צעד אחר צעד. נסעתי פעמיים לחו"ל ל- 3 חודשים למרכזים רוחניים, למסעות בעקבות עצמי כהמשך לחקירה הפנימית על עצמי ועל העולם והיקום סביבי. עד היום אני ממשיך להיות תלמיד של החיים, ולא מפסיק ללמוד.
"דע את עצמך" הייתה הכתובת מעל הכניסה למקדש אפולון בדלפי שביון העתיקה.
והרב קוק אמר: "דע את עצמך ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך…מצא את מקור החיים שבקרבך". הדרך להיות בשלום עם עצמי מובילה לשלום עם האחר.
גיליתי בדרך זאת, מתוך ניסיוני, שיש כוח שמלווה אותי ושומר עלי, לא משנה מהו שמו. הוא לא היה מטרה בצאתי לדרך, אבל התגלה תוך כדי, הוא היה וימשיך להיות חלק מהמסע. ראיתי כמה אני מבורך, ביחד עם כל הקושי והכאב. אתם לא חייבים להאמין, אבל יש לכם את האפשרות לנסות ולצאת למסע משלכם .
עבדתי עם יחידים וקבוצות, עם אנשים וארגונים, על עשייה של עולם טוב יותר. זה מה שאני עושה ומה שאעשה עד סיום תפקידי: לחבר אנשים אל עצמם, ולחבר בין אנשים. רוחניות זה: משפחה, זוגיות, קריירה, מימוש, להיות בעשייה ביחד עם הסכמה לנוח בתוך "אי עשייה". ה"דרך" למקומות האלה מלווה בכנות ובאומץ שקיימת בכולם מתחת לשכבות שהתכסנו במהלך החיים כדי להגן על עצמנו. ב- 7 שנים אחרונות מתרכז בתחום המשפחה, בלימוד הורים לייצר תקשורת, קירבה ופתיחות עם ילדיהם. עובד עם הורים על הזוגיות ההורית שלהם כתנאי לקירבה במשפחה.
"הכוח של האמת הוא כזה שאתה לעולם לא צריך להיות בדאגה להצדיק אותו. אתה צריך רק לדאוג להיות אותו ולחיות אותו. האמת תמיד נחשפת ברגע הנכון ובזמן הנכון."(ברהמה קומריס)
