איך מתמודדים עם בן בוגר בן 40 שלא מקשיב לי
אבא אמיץ, בצורה שלא מובנית מאליה שאל:
" הבן שלי בגיל 40 משנה עכשיו את הקריירה,
הוא מסתכן במעבר לעבודה לא בטוחה.
אני מנסה להגיד לו והוא לא מוכן להקשיב לי.
מה אפשר לעשות"….. כול הקבוצה השתתקה .
היה ברור שלכולם, בדרך זו או אחרת יש בעיות דומות.
דבר שהלך והתברר במהלך השיחה שהתפתחה.
אשתו שעמדה לידו הנהנה בראשה,
ומתגובותיה בהמשך הסתברה חלוקת
התפקידים הידועה בניהם.
הוא– מתקשה לקבל את ההתייחסות של הבן,
וממשיך להילחם בזה במתח קבוע ובדאגה.
והיא– כדי להתמודד עם המצב ובהתאמה לאופייה,
בגישה החיובית התמידית, לקבל כל דבר
והעיקר שלא יהיה ריב, מה שגורם לה שוב ושוב
לוותר על עצמה והצרכים שלה. רק כדי שיהיה שלום.
זה בפני עצמו יוצר מתח קבוע בין שניהם.
הם כבר התרגלו למתח שלא ניתן להתרגל עליו
והם פשוט חיים אותו כדבר הטבעי והרגיל שלא
יכול להיות אחרת.
שאלתי את מ' האות הראשונה בשמו,
איך הוא מרגיש עם כל האירוע והמצב עם הבן.
" הוא לא מקשיב לי וזה יוצר מצב… והוא…"
עצרתי אותו "שאלתי מה אתה מרגיש?"
הוא התחיל שוב לספר… שוב עצרתי אותו:
"מה אתה מרגיש?"
הייתה דממה מסביב , ולפתע הייתה הבנה להבדל
בין מה אנחנו מרגישים
לבין לדבר, ולדבר ולספר סיפור על המצב.
בין כאילו אנחנו השדרן שמשדר משחק שלא קשור אלינו,
לבין להיות לרגע נוכחים למה אנחנו מרגישים,
למחיר הכבד שהגוף שלנו והמערכת החיסונית
מתמודדים באופן לא מודע. ואז ענה:
" אני מתוסכל, מודאג וחסר אונים".
שאלתי אותו "מה אתה עושה עם זה?"
"מנסה לשכנע את הבן שלי אבל זה נגמר לא טוב",
"ומעבר לזה" אמרתי, וקיבלתי את התשובה המוכרת "כלום".
"אני רוצה לספר לך סיפור" המשכתי:
" אני מכיר אימא ,שהבן שלה עם משפחתו
החליטו לעבור לארה"ב. כאשר הגיע הבן
לספר זאת לאמו היא מיד החלה לשכנע
אותו לא לעשות זאת. אני מדגיש 'מיד'. כאשר
שוחחתי איתה על הנימוקים לדעתה הגענו
להבנה עמוקה שהמניעים לא היו ממש קשורים
לעניין אלא לרצון שלה שהבן והנכדים יישארו לידה.
עם כל הדאגה לבן, האמת הלא נעימה הייתה שהיא
למעשה שילבה פחד ודאגה למה שיקרה לבן
ומשפחתו ביחד עם הצרכים שלה לא להישאר
לבד בארץ. היא ראתה שיותר מכך…. הבן שלה
חיכה לגיבוי ולתמיכה והיא כהרגלה הייתה בהפחדות
וחששות ולא באמת למה שהיה זקוק ממנה יותר מכל:
פרגון, תמיכה, גב. כהרגלה, דעתה שיקפה את הצרכים
האישיים שלה, הדעות, הפחדים והניסיון שלה בחייה,
אבל, הבן שלה הוא לא היא.
הוא אדם אחר עם דעות ,צרכים ורגשות אחרים.
ואז שאלתי את מ':" זה לא מובן מאליו האומץ שלך
לחשוף את עצמך, האם אני יכול לשאול אותך שאלה",
"כן" ענה, המשכתי "איך אתה יודע שהבן שלך
בעבודתו הבאה מסתכן ועד כמה זה וודאי?"
"אני לא ממש יודע, רק שמשכורתו תפחת"
"אז מה" שאלתי,"אולי זה לא הכול עבור הבן
שלך ויש לו רצון וסדר עדיפויות אחר וגם ייתכן
שתופיע שם הזדמנות כספית מפתיעה בהמשך".
ואז בהפתעה, אחד ההורים שהיו בחבורה,
"כן אני רואה כמה אנחנו כל השנים משכנעים את
הילדים שלנו למה טוב עבורנו ולא ממש מתמקדים
במה טוב עבורם. אנחנו לא ממש נכנסים לראש שלהם
ושואלים אותם".
כולם הנהנו בראשם קולטים ברגע הזה
את האמת אישית שלהם בסיפור הזה.
סיימתי:
"הילדים שלנו מבקשים שניתן להם בין השאר גם
לעשות שגיאות, גם להרוויח את השיעור ואת
ההצלחה בו זמנית.
שנכבד את הדעות שלהם וגם אם אנחנו לא
מסכימים, נהיה שם למרות ההבדלים.
שנתמוך בהם,
שנפרגן להם,
שנראה אותם(ולא את עצמנו).
שנבין אותם
ונכבד אותם,
זוהי המשמעות המעשית של אהבה".
….
מ' ואני התחבקנו .
קטגוריה: שאלות ותשובות
אריה ברשת