בעוד 10 שנים ולפני כן האושר של נכדי אולי יחלוף
השעה 18:35 יום שבת אחה"צ אני מחזיק את נכדי בידיים, יגל לב שמו,כאשר הוא חוזר שוב ושוב אחרי המילה הכי נפוצה בבית שלנו בסוף השבוע:" סבא, סבא" שנשמע יותר כמו בבה. הבחור בן שנה ותשעה חודשים,על ידיי, פניו מול פני, דוחף שוב ושוב את החוט של כובע הסווצ'ר שלי לפי ואני כאילו בהפתעה שוב ושוב נושך את ידו, והוא מתגלגל בצחוק ספונטאני, ואני אחריו. משחק. הוא בחיים במשחק אחד גדול, החיים עבורו משחק. אושר. כל רגע הוא חדש עבורו. סקרנות בלתי נגמרת. הכול בשבילו ברגע הזה. לא יודע שיש עתיד והוא כמעט חסר זיכרון עבר. לא עסוק בכלום חוץ מהרגע הזה. עובר מגירוי לגירוי. אושר, אחד גדול. כייף והנאה.
האנרגיה שלו משפיעה עלי, אני ברגע הזה אתו ביחד. זה בתנאי שאני מתמסר אליו. ושאני שם טוטאלי אתו, אני כמוהו, דאגות המחר אינם, כמו נעלמו וזיכרונות העבר שלי גם הם נמוגו לתוך הרגע הזה והצחוק המתגלגל של שנינו מתמזג לאחת. גם הדקה הבאה איננה ידועה לי. יותר מזה אני הכי יצירתי. ממציא אתו כל פעם את הרגע הבא. אני ילד. אין לי מושג פשוט הרעיונות של המשחקים נוצרים ביצירתיות מתוכי ואין צורך במשחקי קופסה אלא פשוט מה שיש מסביב. זוחלים על הרצפה מתחת לשולחנות, זורקים שמיכות על הראש, קופצים באוויר . פשוט חיים. חיים. עכשיו חיים. ילד.
ופתאום מחשבה חולפת במוחי.
אני מבטא אותה לתוך חלל החדר בספונטאניות לנוכחים בחדר… בשאלה:
" איך זה קורה שבעוד 10 שנים ועוד לפני כן ,האושר הזה של הילד הזה אולי יחלוף".
(אמירה זו בטלה ומבוטלת כנבואה ובאה רק כדי לספר מה עובר על הרבה משפחות)
כולם בחדר מסתובבים אלי ואני ממשיך:"הטוהר יעלם, הספונטאניות תקבל צורות שונות
של התאפקות או מרידה." הפסקתי כאן כדי לא לחפור להם, אבל במוחי המשיך
הקול לדבר:"הפשטות של הרגע, אצל נכדי, תתחלף במורכבות וכובד. הילד הזה
עומד בתהליך איטי במהלך השנים להיות מתוח, מודאג לבנות את הטכניקות
שיתאימו לו להתמודד עם החיים שישרטו בו את הצלקות. יבנה מסכה בלתי מודעת,
ויתנהג כפי שמצפים ממנו כדי להשיג משהו שחסר לו או יעשה דווקא כדי להשיג
את אותו דבר שחסר לו כדי לשרוד. איך זה פתאום שנעשה חסר לו. הרי לא היה
חסר לו דבר פרט לאוכל וצרכים. פתאום חסר לו תשומת לב, אהבה, שייכות, הצלחה,
תוצאות, הישגים, שיראו אותו… הכול כדי להשיג את הערך העצמי שלו לטובת
הביטחון עצמי שבדרך כלל אבד לו בדרך. זה לעומת אותו התינוק הזה שעל ידיי
כרגע ,ממש, שאין לו פחד והוא לוקח סיכונים כל הזמן באופן טבעי. קופץ מהשולחן
לידיים שלי, הולך על מעקה.
למה? למה?
כי בין השאר הוא סומך עלי אבל ייתכן שזה עניין של זמן שגם אני יאכזב אותו שהראש
שלי יהיה במקום אחר והוא יצטרך אותי ולא אהיה שם עבורו. סביר. כן סביר לגמרי!.
עדיין זה לא קרה ,הוא לא עבר עדיין חוויה שאכזבתי אותו. האמון הזה , כנראה, ילך
ויאבד כי לא תמיד העמוד בציפיות שלו או אחרים לא יהיו תמיד לידו
שהוא יהיה זקוק להבנה, הערכה, כבוד, בטחון ואהבה.
אותו ערך עצמי יאבד בדרך ע"י ביקורתיות ודחיפה להצלחה, השוואה עם אחרים,
יקבלו ויאהבו אותו על תנאי , בתנאי שלא יעשה טעויות ויתנהג יפה, ויצליח.
ההתנהגות הזאת של עולם המבוגרים, תביא אותו לכעוס, שתתקבל בתגובה ע"י
המבוגרים, הגננת, המורים. לא בטוח שיהיה מי שיראה אותו ומה שבטוח זה יפריע
למבוגרים בתוך ים המטלות וחוסר הזמן שהם נמצאים בו בדרך למטרה הבאה.
המשך הגורל האפשרי לו…
עם הזמן הוא בעצמו ידכא לתוך עצמו את הכעס שנחשב על ידי כולם ללא הולם,
ומבחינה פנימית השכל שלו יגיד לרגש שלו "תסתמי את הפה ותפסיקי לכעוס או
לבכות זה ממלא לא מועיל" ובאמת היא תפסיק לבכות…היא…כן הרגש לו.
והאנרגיה הזאת שלא יוצאת ממנו, הכעס, נשארת תקועה בגרון או בחזה שלו
תהפוך לבועות עצב בלתי מודעות. לפעמים אם זה ממשיך בגיל ההתבגרות ואי
ההבנה של הסביבה הולכת ומצטברת זה יהפוך גם לייאוש, בקיצור זה נקרא כאב.
הוא מאבד בדרך את היכולת להביע רגשות כנים כמו אני כועס, מפחד ועצוב,
כי אף אחד סביבו לא מדבר כך. להפך אומרים לו שהבעת רגשות שווה חולשה
והוא צריך להיות גבר במקרה של בן ולבת יגידו שזה פשוט לא בסדר להיות כפי שהיא.
במקרה הטוב בשביל הסביבה הוא יפנים זאת פנימה ובמקרה הרע הוא יתפרץ,
מתפרץ ופורק ואז כמובן….הסביבה מייסרת אותו על התנהגותו
"שוב אתה כך… אתה לא בסדר, אין סיכוי שתשתנה.." ואז התסכול שלו מתגבר
,הערך העצמי הנמוך מתחזק, סביר שגם ייסר את עצמו בגלל שלא מבין את הרוע
הזה שפורץ ממנו. הוא הולך ומאמין שהוא רע מה שמגביר את כעסו ואין לו על מי לסמוך.
לחלופין אם הוא מפנים ושקט, פשוט לא מבינים למה אתה לא משתף, לא מדבר,
לא פתוח, כך שמה שלא יהיה ההורים לא מרוצים והוא אכל אותה.
בקיצור הילד הקטן ומלא החיים הזה, בונה לעצמו איזה שהיא דמות שהיא לא הילד
הזה שכרגע כאן על הידיים שלי. בא לי לצעוק כמו חוזה עתידות למה? חוסר אונים
האם זה הגורל ואין מה לעשות. אז זה לא בסדר!
כרגע, ממש כרגע, הילד הזה
בזרועותיי והמצב היחידי שהוא לא מבסוט מהחיים זה כאשר הוא רעב או צמא או יש לו קקי בחיתול. אחרת הכול טוב לו. זה מזכיר לי שאחד ממוריי ניסים אמון, מסטר זן בודהיזם אמר:" אם לא קר לכם או חם לכם, ואם אתם לא רעבים או צמאים, או צריכים לשירותים אז הכול בסדר. ואם קר לכם תלבשו בגד ואם חם לכם תורידו בגד ואם אתם רעבים או צמאים תאכלו ותשתו ובמקרה הצורך תלכו לשירותים אחרת החיים יפים, הכול בסדר ומותר ליהנות".
בקיצור לך תהיה ילד!
אז למה ומה קורה בהמשך חייו של הילד הזה. והעניין שזה הדבר הכי צפוי שהחיים
הולכים להיות לו לא נעימים.
כמובן תגידו שאני מגזים ומאוד מקצין. אני מקצין…
אז איך זה יכול להיות שכמות השימוש בתרופות נגד דיכאון עולה ובשכונות הכי
טובות בארץ. הליכה לפסיכולוגים ואחוז הגירושין עולים, האלימות בכלל ובבתי הספר
בפרט נהפכה לנורמה. פגיעות של ילדים בילדים ושל ילדים במורים, תלונות של הורים
צעירים שאיבדו את השליטה על הילדים, הורים למתבגרים שמבקשים פתיחות ותקשורת
עם ילדיהם שאומרים להם צאו לנו מהווריד, ומתבגרים שלא מספרים על עצמם כלום,
מה קורה איתם בלילות, בביה"ס עם חברים, בפייסבוק עושים חרם ומבזים כולל תמונות
אחד את השני, ושקורה משהו ההורים סופקים כפיים ואומרים לא ידענו וכמובן הרבה
חוסר כבוד למבוגרים באשר הם.
הנה הילד הקטן הזה על ידיי, תמים וטהור, ולמה זה לא יכול להישאר כך.
הרי כרגע בינו לביני יש רק דבר אחד.
חום. חיבוק. אהבה. אני אתו לגמרי. בהכל, מתמסר להכל.
לא חשוב מה הוא רוצה ממני ברגע הזה, האם הוא רוצה להישאר עוד במקלחת ולהשתולל
או לא מתאים לו מיד לגרוב את הגרביים, לשים את החיתול . יש לי סבלנות אליו ולכן הוא
גם שומע בד"כ לבקשות שלי באופן טבעי. אין לחץ. אלא אם כן הוא עייף, ששם הוא הכי
אמיתי והוא יכול פתאום לבכות משטות ואז להתכרבל אצלי ובעיקר אצל אימא שלו ולדעת
שזה הכי בסדר בעולם לבכות ולהירדם כך.
שוב תנידו בראשיכם לדברי. מה אתה מבין, אתה סבא זה לא החיים האמתיים.
יש עוד ילדים בבית(זה הילד הרביעי של שקמה ביתי) ולמי יש זמן בבוקר שצריכים לארגן
4 ילדים לגן ולביה"ס כדי להספיק להגיע לעבודה, או לקלח בערב ולהאכיל 4 ילדים אחרי
יום מעייף …למי יש סבלנות ובטח זמן. זמן, זמן, אין זמן. נכון. הייתי בסרט הזה.
בסה"כ רציתי להגיד שאז, וזה ידוע מראש, הילד הזה יהיה מה שאמרתי שיהיה,
כך היה וכך יהיה. הלפיד מועבר מדור לדור.
אז הנה אנחנו היום עם ילדים מתבגרים וילדים מבוגרים שיש בניהם ובנינו מפעם לפעם מתח,
אין מספיק פתיחות, תקשורת לקויה, אי הבנות וגם עימותים סמויים או גלויים. במקרה הטוב
תקשורת עניינית ויחסים סבירים ופה ושם גם רגעים טובים ועדיין אנחנו ההורים רוצים יותר.
אז מה עושים?
אני טוען:
שאם תהיה פריצת דרך ביחסים
עם ילדינו המתבגרים והמבוגרים
הילדים הנכדים שלנו ילדיהם יגדלו לתוך עולם אחר.
על זה אני הולך לדבר בהרצאה אינטרנטית בחינם , מה שנקרא וובינר , בבית לכם במחשב.
על איך לעשות "יחסים" במקום לשחק "הורים" ?
מתי? היום יום רביעי 4.3.15 שעה 21:00
ואני מזמין אתכם להירשם כאן בטופס ההרשמה
ע"י מילוי הפרטים ותקבלו את כל ההנחיות בהמשך איך להשתתף.
אז לסיום כמה שעות לפני ששחיקתי עם נכדי הייתי אני ו-2 בנותיי בטיול לאורך גבול הצפון ושלושתנו התנהגנו כמו ….ילדים ….
קטגוריה: כללי
אריה ברשת