בעוד 10 שנים האושר הטבעי של נכדיי כנראה יחלוף
השעה 18:35 יום שבת אחה"צ אני מחזיק את אחד מנכדיי בידיים, כאשר הוא מביט באהבה בפני. וחוזר על שמי. גבר קטן על ידיי, פניו מול פני, דוחף שוב ושוב את החוט של כובע הסווצ'יר שלי לפי ואני כאילו בהפתעה שוב ושוב נושך את ידו, והוא מתגלגל בצחוק ספונטאני, ואני אחריו. משחק. הוא בחיים במשחק אחד גדול, החיים עבורו משחק. אושר. כל רגע הוא חדש עבורו. סקרנות בלתי נגמרת. הכול בשבילו ברגע הזה. לא יודע שיש עתיד והוא כמעט חסר זיכרון עבר. לא עסוק בכלום חוץ מהרגע הזה. עובר מגירוי לגירוי. אושר, אחד גדול. כייף והנאה.
האנרגיה שלו משפיעה עלי, אני ברגע הזה אתו ביחד. זה בתנאי שאני מתמסר אליו. ושאני שם טוטאלי אתו, אני כמוהו, דאגות המחר אינם, כמו נעלמו וזיכרונות העבר שלי גם הם נמוגו לתוך הרגע הזה והצחוק המתגלגל של שנינו מתמזג לאחת. גם הדקה הבאה איננה ידועה לי. יותר מזה אני הכי יצירתי. ממציא אתו כל פעם את הרגע הבא. אני ילד. אין לי מושג פשוט הרעיונות של המשחקים נוצרים ביצירתיות מתוכי ואין צורך במשחקי קופסה אלא פשוט מה שיש מסביב. זוחלים על הרצפה מתחת לשולחנות, זורקים שמיכות על הראש, קופצים באוויר . פשוט חיים. חיים. עכשיו חיים. ילד.
ופתאום מחשבה חולפת במוחי.
אני מבטא אותה לתוך חלל החדר בספונטאניות לנוכחים בחדר… בשאלה:
" איך זה קורה שבעוד 10 שנים ועוד לפני כן ,האושר הזה של נכדיי אולי יחלוף".
(אמירה זו בטלה ומבוטלת כנבואה ובאה רק כדי לספר מה עובר על הרבה משפחות)
כולם בחדר מסתובבים אלי ואני ממשיך:"הטוהר יעלם, הספונטאניות תקבל צורות שונות
של התאפקות או מרידה." הפסקתי כאן כדי לא לחפור להם, אבל במוחי המשיך
הקול לדבר:"הפשטות של הרגע, אצל נכדי, תתחלף במורכבות וכובד. הילד הזה
עומד בתהליך איטי במהלך השנים להיות מתוח, מודאג לבנות את הטכניקות
שיתאימו לו להתמודד עם החיים שישרטו בו את הצלקות. יבנה מסכה בלתי מודעת,
ויתנהג כפי שמצפים ממנו כדי להשיג משהו שחסר לו או יעשה דווקא כדי להשיג
את אותו דבר שחסר לו כדי לשרוד. איך זה פתאום שנעשה חסר לו. הרי לא היה
חסר לו דבר פרט לאוכל וצרכים. פתאום חסר לו תשומת לב, אהבה, שייכות, הצלחה,
תוצאות, הישגים, שיראו אותו… הכול כדי להשיג את הערך העצמי שלו לטובת
הביטחון עצמי שבדרך כלל אבד לו בדרך. זה לעומת אותו התינוק הזה שעל ידיי
כרגע ,ממש, שאין לו פחד והוא לוקח סיכונים כל הזמן באופן טבעי. קופץ מהשולחן
לידיים שלי, הולך על מעקה.
למה? למה?
הבנתי שהילד הזה הוא אני ועוד הרבה הורים,אנשים וילדים שפגשתי במסע שלי.
זה מה שקרה לרובנו.
כך בדיוק כתבה לי אימא בתגובה על הכתבה הזאת שברגע זה אתם קוראים
והכנסתי אותה לכאן אחרי שפרסמתי את הכתבה:
אריה יקר, כל כך ריגשת אותי במאמר הזה.. כל כך הזדהיתי עם הילד.
כמה עבודה פנימית אני עושה היום כדי להחזיר לעצמי את האמון והערך בעצמי,
כמה אני משקיעה כדי לתקן יחסים עם הבנות שלי.
תודה ענקית על השיקוף שקיבלתי דרכך, על החיזוק הסמוי שהכול בסדר איתי (:
חיבוק גדול
….
למה זה קורה?
כי בין השאר הילד הקטן כמו גם נכדיי סומכים עלי אבל ייתכן שזה עניין של זמן שגם
אני יאכזב אותם. שבזמן שאני איתם, הראש שלי יהיה במקום אחר והם יצטרכו אותי
ולא אהיה שם עבורם. סביר. כן סביר לגמרי! כמו רוב ההורים.
עדיין זה לא קרה ,הוא לא עבר עדיין חוויה שאכזבתי אותו. האמון הזה , כנראה, ילך
ויאבד כי לא תמיד אעמוד בציפיות של נכדיי או ההורים והמורים שלו לא יהיו תמיד לידו
שהוא יהיה זקוק להבנה, הערכה, כבוד, בטחון ואהבה.
אותו ערך עצמי של נכדיי ומאות אלפי ילדים יאבד בדרך ע"י ביקורתיות ודחיפה להצלחה,
השוואה עם אחרים, יקבלו ויאהבו אותם על תנאי , כמו בתנאי שלא יעשו טעויות ויתנהגו
יפה, בהתאם לציפיות ויצליחו.
ההתנהגות הזאת של עולם המבוגרים, מביאה אותם לכעוס, מה שיתקבל בתגובה לא
נעימה ע"י המבוגרים, הגננת, המורים וחוזר חלילה. לא בטוח שיהיה מי שיראה אותו
ומה שבטוח זה יפריע למבוגרים בתוך ים המטלות וחוסר הזמן שהם נמצאים בו בדרך
למטרה הבאה.
הורים: אנחנו ממש לא אשמים בסרט הזה כהורים, גם אנחנו נשרטנו, ואנחנו שורדים
בתוך ים הדרישות מסביבנו. לא יכולים להגיב נכון לכל הצרכים של ילדינו וגם לא ממש
קיבלנו הדרכה מתאימה… רק בוא ניקח אחריות על העבר לא אשמה.)
המשך הגורל האפשרי לנכדיי ולאלפי ילדים קטנים…
עם הזמן הם, הילדים הללו, בעצמם ידכאו לתוך עצמם את הכעס שנחשב על ידי כולם
ללא הולם, ומבחינה פנימית השכל שלהם יגיד לרגש שלהם "תסתמי את הפה ותפסיקי
לכעוס או לבכות זה ממלא לא מועיל" ובאמת היא, הרגש, תפסיק לבכות…היא…
כן הרגש לו.
והאנרגיה הזאת שלא יוצאת ממנה, הכעס, נשארת תקועה בגרון או בחזה שלהם
תהפוך לבועות עצב בלתי מודעות. לפעמים אם זה ממשיך בגיל ההתבגרות ואי
ההבנה של הסביבה הולכת ומצטברת זה יהפוך גם לייאוש, בקיצור זה נקרא כאב.
הם מאבדים בדרך את היכולת להביע רגשות כנים כמו אני כועס, מפחד ועצוב,
כי אף אחד סביבם לא מדבר כך. להפך אומרים להם שהבעת רגשות שווה חולשה
והם צריכים להיות גברים במקרה של בן ולבת יגידו שזה פשוט לא בסדר להיות
כפי שהם. במקרה הטוב בשביל הסביבה הם יפנימו זאת פנימה ובמקרה הרע
יתפרצו, יפרקו באופן לא הולם ואז כמובן….הסביבה מייסרת אותם על התנהגותם
"שוב אתה כך… אתה לא בסדר, אין סיכוי שתשתנה.." ואז התסכול שלהם מתגבר.
הערך העצמי הנמוך מתחזק, סביר שגם ייסרו את עצמם. למה? בגלל שהם לא
מבינים את הרוע הזה שפורץ מהם. גם להם לא נעים. הם הולכים ומאמינים שהם
רעים או במקרה הטוב "לא בסדר" מה שמגביר את התסכול וכעסם כי הם לא
מרגישים שמישהו מבין אותם. הם מרגישים לבד. אין להם על מי לסמוך. מפתחים
תבניות התנהגות של להסתדר לבד ולא להיות פתוחים.
לחלופין אם הם מופנמים, צייתנים ושקטים בגלל האופי שלהם. הם כועסים בדיוק
אותו דבר וההורים מאוד מרוצים אבל לא יודעים איזה פצצה מתקתקת יש בפנים.
רק להורים יש שוב תלונה עליהם מהכיוון השני, אנחנו פשוט לא מבינים "למה אתה
לא משתף, לא מדבר, לא פתוח, תהיה יותר חברת". כך שמה שלא יהיה ההורים
לא מרוצים והם, הילדים, "אכלו אותה".
בקיצור הילדים הקטנים ומלאי החיים האלה, בונים לעצמם איזה שהיא תדמית על עצמם
שהיא לא הילד הטבעי הזה שכרגע כאן על הידיים שלי. בא לי לצעוק כמו חוזה עתידות
למה?
האם זה גורל ואין באמת מה לעשות?
למה ומה קורה בהמשך חייו של הילד הזה
שלאבד את הטבעיות והאושר המלא,
זה הדבר הכי צפוי שהחיים הולכים להיות עבורו.
כמובן תגידו שאני מגזים ומאוד מקצין. אני מקצין במקרים
מסוימים ובמקרים אחרים זה עדין יותר מהמציאות…
אז איך זה יכול להיות שכמות השימוש בתרופות נגד דיכאון עולה ובשכונות הכי
טובות בארץ. הליכה לפסיכולוגים ואחוז הגירושין עולים, האלימות בכלל ובבתי הספר
בפרט נהפכה לנורמה. פגיעות של ילדים בילדים ושל ילדים במורים, תלונות של הורים
צעירים שאיבדו את השליטה על הילדים, הורים למתבגרים שמבקשים פתיחות ותקשורת
עם ילדיהם שאומרים להם צאו לנו מהווריד, ומתבגרים שלא מספרים על עצמם כלום,
מה קורה איתם בלילות, בביה"ס עם חברים, בפייסבוק עושים חרם ומבזים כולל תמונות
אחד את השני, ושקורה משהו ההורים סופקים כפיים ואומרים לא ידענו וכמובן הרבה
חוסר כבוד למבוגרים באשר הם.
הנה הילד הקטן הזה על ידיי, תמים וטהור, ולמה זה לא יכול להישאר כך.
הרי כרגע בינו לביני יש רק דבר אחד.
חום. חיבוק. אהבה. אני אתו לגמרי. בהכל, מתמסר להכל.
לא חשוב מה נכדיי רוצים ממני ברגע הזה, האם הם רוצים להישאר עוד במקלחת ולהשתולל
או לא מתאים להם מיד לגרוב את הגרביים, לשים את החיתול . יש לי סבלנות אליהם ולכן הם
גם בד"כ שומעים לבקשות שלי באופן טבעי. אין לחץ. אלא אם כן הם עייפים, ששם הם הכי
אמיתיים והם יכולים פתאום לבכות משטות ואז להתכרבל אצלי ובעיקר אצל אימא או אבא
שלהם ולדעת שזה הכי בסדר בעולם לבכות ולהירדם כך.
שוב תנידו בראשיכם לדברי. מה אתה מבין, אתה סבא זה לא החיים האמתיים.
כן נכון. יש לבנות שלי ואלפי אימהות ואבות כמה ילדים. ולמי יש זמן בבוקר שצריכים לארגן
1-4 ילדים לגן ולביה"ס כדי להספיק להגיע לעבודה, או לקלח בערב ולהאכיל כמה ילדים אחרי
יום מעייף …למי יש סבלנות ובטח זמן. זמן, זמן, אין זמן. נכון. הייתי בסרט הזה.
בסה"כ רציתי להגיד שאז, וזה ידוע מראש, הילד הקטן הזה, אני, אתם, הם, יהיה מה
שאמרתי שיהיה, כך היה וכך יהיה. הלפיד מועבר מדור לדור.
אז הנה אנחנו היום עם ילדים מתבגרים וילדים מבוגרים שיש בניהם ובנינו מפעם לפעם מתח,
או נתק, אין מספיק פתיחות, תקשורת לקויה, אי הבנות וגם עימותים סמויים או גלויים. במקרה
הטוב תקשורת עניינית ויחסים סבירים ופה ושם גם רגעים טובים ועדיין אנחנו ההורים רוצים יותר.
אז מה עושים?
זה הסוד שלי!
- מתמקדים ביחסים ולא ב"עשה אל תעשה"?
- עושים "יחסים" שיוצרים קירבה ולא משחקים דמות של "הורה".
- ילדינו מבקשים לפגוש "בני אדם" ולא בעל תפקיד "הורה", "אבא", "אימא".
- להיות "בן אדם":
כנות להסתכל על עצמך
להשקיע בללמוד מי אתה
להיפרד ולהתנקות מהעבר.
לפתוח דף חדש.
לא לרָצות ולא לשלוט.
להביע רגשות- לבטא את עצמך.
לקחת אחריות ולהתנצל על חלקך .
לשאול ולא לומר.
להבין את האחר ורק אז לצפות להבנה.
להביע את צרכיך
לעשות בקשות שקשורות לצרכים שלך.
ורק בסוף… אם והיה לעמיד גבולות מה שלא אמור לקרות.
לפרגן לגופו של עניין והרבה.
דוגמה אישית.
לחיות לפי 5 הערכים:
להבין, להעריך, לכבד, לתת בטחון, לאהוב.
ולומר לילד שלך" "תודה על כך שאתה הילד שלי"
שאם תהיה פריצת דרך ביחסים
עם ילדינו המתבגרים והמבוגרים
הילדים הנכדים שלנו ילדיהם יגדלו לתוך עולם אחר.
על זה אני מדבר, כותב, מרצה מנחה ומלווה הורים לעשות את השינוי הזה.
לחדש את היחסים עם הילדים המתבגרים והמבוגרים שלכם.
איך הם ואנחנו נחזור לדרך של טבעיות , של קירבה, לפתוח דף חדש ביחסים .
אני מזמין אתכם להירשם כאן בטופס ההרשמה לרשימת התפוצה
הפרטית שלי ולקבל את המדריך להורים שלי וחומרים נוספים
או להעביר להורים אחרים
קטגוריה: כללי
אריה ברשת