פבר

לא כתבתי על זה אף פעם, עכשיו הגיע הזמן

אחרי שנים שאני מנחה הורים, מלווה אישית משפחות
לילדים מתבגרים ומבוגרים אני רוצה לשתף אתכם בתובנה הכי חשובה.

לא כתבתי על זה אף פעם ועכשיו הגיע הזמן…

יותר מזה אשתף אתכם בסיפור על עצמי מ-22 בינואר 2004 לפני 11 שנה
על הבנה עמוקה שקיבלתי ביחסים עם אחת מהבנות שלי.

אני פוגש הורים כמו תכנים ושיטות בתחום היחסים בין הורים וילדים מתבגרים.
לא פוגש לצערי התייחסות ליחסים עם ילדים מבוגרים.
ומה אני רואה. אנחנו ההורים מדברים עם הילדים ב:
"תעשו" ו-"אל תעשו", על "מה נכון ו-"לא נכון", "מה בסדר" ו-"מה לא בסדר".
על "גבולות" שאני חושב שגם הם חשובים אבל זה לא העיקר.

אז ברשותכם ובענווה זו לא הדרך!
הורים יקרים, הדרך היא להתמקד

ביחסים!! ביחסים!! ביחסים!!

אם יכולתי לצעוק את זה ברמקול שכל הארץ תשמע זאת.
אל תשכחו שמילת המפתח היא "יחסים".
תלכו לישון עם זה ותקומו עם זה, ותחשבו רק על זה. "יחסים".

ברגע שנוצרת קירבה יש יחסים, ברגע שנוצרת פתיחות יש יחסים,
ואז אז נוצרת נכונות להתחשב ולכבד ומשם הכל פתיר. נשמע פשוט.
כן למרבה הפלא זה פשוט עובד. כמו נס.
רק אנחנו לא רגילים ולא יודעים איך לעשות זאת.

אני מדבר על "לאן ללכת?", "מה המטרה?", "מה הכיוון?"
הניחו לרגע ל-"איך?" לעשות זאת, גם לשם נגיע.

"לאן ללכת?"-"מה המטרה?"-"מה הכיוון?" = "יחסים"

הורים איבדו בעת הזאת את הכיוון. התבלבלנו.

"אתה צריך", "אתה חייב", "זה נכון", "זה לא נכון", "להצליח", "ציפיות",
זה בסדר", "זה לא בסדר", אם תעשו כך אז יהיה כך..", "אתה רואה..",
"אמרתי לך", או מרצים את הילדים והולכים על ביצים ואז בסוף מתפוצצים.

אבל, שיש "יחסים".

אז… גם אם תגידו משהו לא נכון, ואתם כנים, אתם מסוגלים לחזור בכם,
אומרים מה אתם מרגישים(לא מה אתם חושבים), מתנצלים(תמיד יש על
מה להתנצל), אתם אנושיים, תוכלו לדבר על הכל והלב של ילדכם יפתח.
הוא ירגיש אתכם ולא יחשוב אתכם, ירגיש שאתם רואים אותו, מעריכים אותו,
מבינים אותו מכבדים אותו,… זה אהבה בפעולה לא תיאוריה.

והכי חשוב – זה יהיה ב- 90% מהפעמים דו כיווני.
אתה משתף מה אתה מרגיש ועל עצמך זה מה שתקבל מהילד- הוא ישתף אותך.
אתה תתמקד בלהבין אותו ואז הוא יבין אותך. אווירה של ערכים ב"יחסים" בבית
ומול הילדים שלכם (מתבגרים ומבוגרים) ככה גם הם ינהגו והם ישמחו לנהוג כך.

אז "איך" עושים זאת? תשמעו סיפור!

נתקלתי השבוע בדף שכתבתי ותיארתי את חוויותיי לפני 11 שנה- ‏22 ינואר 2004.

נושא- יחסים בין הורים וילדים. אני ובתי. משהו שקרה לנו.

אני בן 52 היא בת 24. שנינו מחפשים ביה"ס ללימודים משלימים בטיפול. הזוי. מיוחד.
הצעתי לבתי לנסוע לתערוכת אלטרנטיבה, בה הציגו בתי ספר שיטות ותכנים בתחום
של רפואה אלטרנטיבית ע"מ להתרשם וללמוד על התחום האלטרנטיבי.

והרי הסיפור:

התערוכה מתחילה ב-14:00 והרצאות מ- 16:00 שעת הסיום ב- 23:00.
החלטנו להיפגש שם שהיא ואני מגיעים ממקומות שונים. בצהריים של אותו
יום בשלב לפני הנסיעה, הסתבר לי שהיא יוצאת בשעה 16:00 מיפתח ותגיע
מן הסתם בסביבות 19:00 ואולי מאוחר יותר כי נוסעת דרך חיפה. ואז אמרתי:
"למה את נוסעת כל כך מאוחר, מה הטעם , נשאר מעט זמן?" והיא ענתה לי
בתקיפות "האם זה לא מתאים לך?" שוב חזרתי על דברי והיא שוב שאלה אותי
אותה שאלה "האם זה לא מתאים לך?" קלטתי שהתקשורת לא עובדת, ואני
לוחץ ומתעקש על משהו שקשור לדעתי. יותר מכך הדיון לא רלוונטי כי האפשרות
לצאת יותר מוקדם טכנית לא קיימת, השעה כבר ממלא מאוחרת.

המשך…

זו הייתה תקופה שעשיתי עבודת מודעות על עצמי ולכן חקרתי והסתכלתי "במראה".
הסתכלתי פנימה. בהרהור לאחר מעשה ראיתי שהתאכזבתי. שהייתה לי תגובה
שהביעה אכזבה מכך שהיא לא עושה את הדברים כפי שאני חושב שצריך לעשותם.
שהיא לא בסדר. הכול היה קשור אלי ולציפיותיי. זה לא קשור האם מה שעשתה "נכון או לא".
התקשורת שלי הביעה התערבות, דעתנות, ואכזבה. נימת הקול שלי הייתה לא נעימה.
לא ביקשתי את רשותה לומר לה את דבריי. לא שאלתי אותה על איך היא עם העניין,
מה מרגישה ולא התעניינתי בה אלא הייתי מרוכז בעצמי. לא ניסיתי להבין מה קורה איתה.
יותר מכך יכולתי פתאום לראות שאולי בכל זאת זה היה ניצול הזמן הנכון והמיטבי מצידה
בנסיבות שלה.

לא חיכיתי. לא סחבתי את הנטל ואני קורא לזה סבל.
אחר שעה התקשרתי והתנצלתי על ההתערבות . אמרתי "הרגשתי מאוכזב וכועס",
אמרתי "שתגובתי הביעה אכזבה לא ממנה אלה מכך שלא נהגה בדרך שאני חשבתי
שצריכה לנהוג."
התנצלתי שלא ראיתי אותה.

קרה נס!

מה שקרה, שבתי, בעקבות כך אמרה :
"גם אני חשבתי, וראיתי שאולי לא הייתי צמודה למטרה שאני מחויבת ורוצה,
ואני חוסכת כמה שקלים לעומת לקבל משהוא שאני רוצה ללמוד, …."
כנות מצדי הביאה לכנות מצידה. התנצלות ופתיחות גרמו לפתיחות מצידה.

בהמשך אמרתי לה "אני מתנצל על דרך התקשורת שלי, על נימת הקול והביקורת שהייתה".
הבנתי שהדרך שבה הייתי איתה ופגעתי בה היא נושא אחד והעניין עצמו הוא נושא אחר.
הפרדתי בין הדברים. הדרך הזאת מזכירה לה את הדרך שבה נהגתי בה כילדה, זה מקומם
אותה והיא הרי בת 24. רק אחרי שתקשורת שלי השתנתה ע"י ההתנצלות נפתח הפתח
לדבר על העניין עצמו. לזכותה, שגם אחרי התקשורת הראשונה שלי חשבה לעצמה על
מה שאמרתי. לזכותי שראיתי שאכזבות שלי קשורות לעצמי ולצפיות שלי. שלא נוהגים לפי דרכי.

איכות חיי בעתיד תלויה בכך שהבין שאנשים אחרים לא ינהגו לפי דעתי.
אין לי זכות, אחריות או סמכות שינהגו לפי דעתי. אחריותי קשורה לשני תחומים:
הראשונה לחיות חיים בעצמה ואז אני וסביבתי נצא נשכרים.
שנייה, שאם הנושא נמצא בתחום ביחסים ביני ובין הסובבים החשובים לי,
אני אחראי לתקשר בדרך שבה הסובבים אותי יהיו מועצמים ממני,
כלומר לא אשפוט אותם, אבקר אותם או בקצרה אעשה אותם לא בסדר.
יותר מכך דרך התקשורת תעצים אותם ותפתח עבורם אפשרות לגדול.

כך כתבתי לפני 11 שנה.
שמדברים על תחום היחסים סביבנו, מדובר על התפקידים השונים בחיינו:
הורה, בן זוג, בן להוריי, חבר, בוס, עמית לעבודה ועצמי.
הבנתי אז,שאני ואנשים בכלל יוצרים עצמם בעימות במקרה זה עם הילד
שלנו כועסים, שופטים, מתנשאים, בגלל צדקנות כזאת או אחרת. חלקנו
גם מפחדים ומוותרים על עצמנו. בשיחת העימות, אם אפשר לכנותה שיחה,
אנחנו מביאים את כל הנימוקים שתומכים בצדקתנו מול הילד שמאחורינו
מטען רגשי של כעס או פגיעות לא רק מהמקרה הספציפי אלא מטען מכל
העבר ומדעותינו עליו. התדר הזה עובר וברוב המצבים הללו האדם ממול
לא מקשיב להגיון שלנו או לעובדות כפי שאנו מביאים. דרך התקשורת
"השלילית" נימת הקול, הטון, שפת הגוף, הביקורת שנשמעת באופן גלוי
או סמוי זה ביחד עם הדעה של ילדינו עלינו מהעבר יוצר התנגדות רגשית
אצלו ואין עם מי לדבר.