לא כתבתי על זה אף פעם אז הגיע הזמן1

אחרי שנים שאני מנחה הורים, מלווה אישית משפחות
לילדים מתבגרים ובוגרים אני רוצה לשתף אתכם בתובנה הכי הכי חשובה.

לא כתבתי על זה אף פעם אז הגיע הזמן …

יותר מזה אשתף אתכם בסיפור על עצמי מ- 22 בינואר 2004  לפני 11 שנה
על הבנה עמוקה שקיבלתי לגבי היחסים עם אחת הבנות שלי.

אני פוגש הורים כמו גם תכנים ושיטות בתחום היחסים עם ילדים מתבגרים.
לא פוגש לצערי התייחסות ליחסים עם ילדים מבוגרים .
ומה אני רואה. אנחנו ההורים מדברים עם הילדים ב:
"תעשו"- ו"אל תעשו". על "מה נכון" ו"מה לא נכון", "מה בסדר" ו"מה לא בסדר".
על "גבולות" שאני חושב שגם הם חשובים אבל לא העיקר.

אז תנו לי להגיד לכם בענווה שזו ממש לא הדרך.
 הורים יקרים, הדרך היא להתמקד

ביחסים!! ביחסים!! ביחסים!!

……………………………………………………………………………………………….
אם יכולתי לצעוק את זה שכל הארץ תשמע זאת. אל תשכחו שמילת המפתח היא "יחסים".
תלכו לישון עם זה ותקומו עם זה, ותחשבו רק על זה. "יחסים".

ברגע שנוצרת קירבה יש יחסים, ברגע שנוצרת פתיחות יש יחסים
ואז נוצרת נכונות להתחשב ולכבד ומשם הכול פתיר. נשמע פשוט.
כן למרבה הפלא זה פשוט וזה עובד.
רק אנחנו לא רגילים ולא יודעים איך לעשות זאת.

אני מדבר כרגע על "לאן ללכת?", "מה המטרה ?" "מה הכיוון?"
הניחו לרגע ל-"איך?" לעשות זאת, גם לזה נגיע.

"לאן ללכת?", "מה המטרה ?" "מה הכיוון?" = "יחסים"

הורים איבדו בעת הזאת את הכיוון. התבלבלנו.

"אתה צריך" , "אתה חייב", "זה נכון" , "זה לא נכון",  "להצליח","ציפיות",
"זה בסדר", "זה לא בסדר", "אם תעשה כך אז יהיה כך…", "אתה רואה..",
"אמרתי לך" או מרצים את הילדים והולכים על ביצים ואז בסוף מתפוצצים.

שיש "יחסים"

אז… גם אם תגידו משהו לא נכון, אתם כנים, תוכלו לדבר על זה,
תוכלו לחזור בכם, תוכלו להגיד מה אתם מרגישים(לא מה אתם חושבים),
ומשם להתנצל(תמיד יש על מה להתנצל) והלב של ילדכם יפתח.
הוא ירגיש אתכם, ירגיש שאתם רואים אותו, מבינים אותו, מכבדים אותו… אוהבים אותו בפועל.

 והכי חשוב – זה יהיה ב- 90% מהפעמים דו כיווני.
אתה משתף מה אתה מרגיש ועל עצמך זה מה שתקבל מהילד- הוא ישתף אותך.
אתה תתמקד בלהבין אותו ואז הוא יבין אותך. אווירה של ערכים ב"יחסים" בבית
ומול הילדים שלכם (מתבגרים ומבוגרים) ככה גם הם ינהגו והם ישמחו לנהוג כך.

אז "איך" עושים זאת? תשמעו סיפור!

נתקלתי השבוע בדף שכתבתי ותיארתי את חוויותיי לפני 11 שנה- ‏22 ינואר 2004.

נושא- יחסים בין הורים וילדים. אני ושיקמה בתי.  משהו שקרה לנו.

אני בן 52 היא בת 24. שנינו מחפשים ביה"ס ללימודים משלימים בטיפול. הזוי. מיוחד.
הצעתי לשקמה לנסוע לתערוכת אלטרנטיבה בה הציגו בתי ספר בתחום ושיטות
ותכנים בתחום. לנסוע להתרשם וללמוד על התחום האלטרנטיבי.

והרי הסיפור:

 התערוכה מתחילה ב-14:00 והרצאות מ- 16:00 שעת הסיום ב- 23:00.
החלטנו להיפגש שם שהיא ואני מגיעים ממקומות שונים. בצהריים של אותו
יום בשלב לפני הנסיעה, הסתבר לי שהיא יוצאת בשעה 16:00 מיפתח ותגיע
מן הסתם בסביבות 19:00 ואולי מאוחר יותר כי נוסעת דרך חיפה. ואז אמרתי:
"למה את נוסעת כל כך מאוחר, מה הטעם , נשאר מעט זמן?" והיא ענתה לי
בתקיפות "האם זה לא מתאים לך?" שוב חזרתי על דברי והיא שוב שאלה אותי
אותה שאלה "האם זה לא מתאים לך?"  קלטתי שהתקשורת לא עובדת, ואני
לוחץ ומתעקש על משהו שקשור לדעתי. יותר מכך הדיון לא רלוונטי כי האפשרות
לצאת יותר מוקדם טכנית לא קיימת, השעה כבר ממלא מאוחרת.

 המשך…

 זו הייתה תקופה שעשיתי עבודת מודעות על עצמי ולכן חקרתי והסתכלתי "במראה".
הסתכלתי פנימה. בהרהור לאחר מעשה ראיתי שהתאכזבתי. שהייתה לי תגובה
שהביעה אכזבה מכך שהיא לא עושה את הדברים כפי שאני חושב שצריך לעשותם.
שהיא לא בסדר. הכול היה קשור אלי ולציפיותיי. זה לא קשור האם מה שעשתה "נכון או לא".
התקשורת שלי הביעה התערבות, דעתנות, ואכזבה. נימת הקול שלי הייתה לא נעימה.
לא ביקשתי את רשותה לומר לה את דבריי. לא שאלתי אותה על איך היא עם העניין,
מה מרגישה ולא התעניינתי בה אלא הייתי מרוכז בעצמי. לא ניסיתי להבין מה קורה איתה.
יותר מכך יכולתי פתאום לראות שאולי בכל זאת זה היה ניצול הזמן הנכון והמיטבי מצידה בנסיבות שלה.

לא חיכיתי. לא סחבתי את הנטל ואני קורא לזה סבל.
אחר שעה התקשרתי והתנצלתי על ההתערבות . אמרתי "הרגשתי מאוכזב וכועס",
אמרתי "שתגובתי הביעה אכזבה לא ממנה אלה מכך שלא נהגה בדרך שאני חשבתי שצריכה לנהוג."
התנצלתי שלא ראיתי אותה.

קרה נס!

 מה שקרה, שבתי, שיקמה בעקבות כך אמרה :
"גם אני חשבתי, וראיתי שאולי לא הייתי צמודה למטרה שאני מחויבת ורוצה,
ואני חוסכת כמה שקלים לעומת לקבל משהוא שאני רוצה ללמוד, …."
כנות מצדי הביאה לכנות מצידה. התנצלות ופתיחות גרמו לפתיחות מצידה.

בהמשך אמרתי לה "אני מתנצל על דרך התקשורת שלי, על נימת הקול והביקורת שהייתה".
הבנתי שהדרך שבה הייתי איתה ופגעתי בה היא  נושא אחד והעניין עצמו הוא נושא אחר.
הפרדתי בין הדברים. הדרך הזאת מזכירה לה את הדרך שבה נהגתי בה כילדה, זה מקומם
אותה והיא הרי בת 24. רק אחרי שתקשורת שלי השתנתה ע"י ההתנצלות נפתח הפתח
לדבר על העניין עצמו. לזכותה, שגם אחרי התקשורת הראשונה שלי חשבה לעצמה על
מה שאמרתי. לזכותי שראיתי שאכזבות שלי קשורות לעצמי ולצפיות שלי. שלא נוהגים לפי דרכי.

איכות חיי בעתיד תלויה בכך שהבין שאנשים אחרים לא ינהגו לפי דעתי.
אין לי זכות, אחריות או סמכות שינהגו לפי דעתי. אחריותי קשורה לשני תחומים:
הראשונה לחיות חיים בעצמה ואז אני וסביבתי נצא נשכרים.
שנייה, שאם הנושא נמצא בתחום ביחסים ביני ובין הסובבים החשובים לי,
אני אחראי לתקשר בדרך שבה הסובבים אותי יהיו מועצמים ממני,
כלומר לא אשפוט אותם, אבקר אותם או בקצרה אעשה אותם לא בסדר.
יותר מכך דרך התקשורת תעצים אותם ותפתח עבורם אפשרות לגדול.

 כך כתבתי לפני 11 שנה.
שמדברים על תחום היחסים סביבנו, מדובר על התפקידים השונים בחיינו:
הורה, בן זוג, בן להוריי, חבר, בוס, עמית לעבודה ועצמי.
הבנתי אז,שאני ואנשים יוצרים עצמם בעימות כועסים בגלל צדקנות כזאת או אחרת.
בשיחת העימות אם אפשר לכנותה שיחה מביאים את כל הנימוקים שתומכים את
צדקתם מול האחר. ברוב המצבים הללו האדם ממול לא מקשיב להגיון או לעובדות.
דרך התקשורת בפני עצמה יוצרת התנגדות רגשית ואין עם מי לדבר.

 "תפריט" האיך ל"יחסים":

תקשורת נכונה היא תנאי ליחסים.

כנות להסתכל על עצמך.

להביע רגשות.

להודות ולהתנצל.

לשאול ולא לומר.

להבין את האחר ורק אז לצפות להבנה.

להביע את צרכיך

ולעשות בקשות.

ורק בסוף… אם והיה לעמיד גבולות.

דוגמה אישית.

ולומר תודה "תודה על כך שאתה הילד שלי".

צאו לפעולה, עכשיו – זה יכול להיות אחרת:

לחצו כאן על הקישור לקבלת פרטים והרשמה
לקורס אינטרנטי
"כיצד לחדש את היחסים עם ילדכם"
אצלכם בבית על המחשב

או

להתקשר אלי להתייעצות או לליווי אישי :
052-5012913

באהבה,

אריה

קטגוריה: כללי